הפעם הראשונה שבה נתקלתי במונח ״כותנה מצרית סרוקה״, היתה לפני יותר מעשרים שנה, ולא על גבי תווית של סדין בחדר מלון טורקי מפואר, אלא בחדר המתנה לרופא שיניים, כשעלעלתי במגזין אמריקאי. עיניי נפלו אז על כתבה שבה רואיין ילד קטן, בן פחות מעשר, שהועסק בתנאי עבדות בקטיף כותנה במצריים. מהכתבה ההיא אינני זוכרת דבר, מלבד משפט אחד, שלא עזב אותי מעולם – תשובתו של המרואיין לשאלה מה היה מאחלת לעצמו, לו היה יכול לבקש על דבר שבעולם.
״כפפות,״ השיב הילד, והסביר שכך התולעים שבפרחי הכותנה לא ינשכו את כפות ידיו שעה שהוא עובד בשדה. הילד האומלל ראה את גבולות עולמו ואת גבולות האפשר ברדיוס שתחם את מטע הכותנה, ובהתאם לכך הטוב ביותר שהצליח לאחל לעצמו הוא ״שדרוג״ בתוך העולם היחיד שחשב שקיים (או שחשב שקיים עבורו. היינו הך). טרגדיה.
אפשר לכתוב מגילות מאוסות על איך נסיבות החיים שאליהן נולד צמצמו את עולמו באופן אובייקטיבי. הדברים נכונים, אבל יש בהם התנשאות פטרונית, וממילא הם ברורים מאליהם. באותה מידה, ברור גם שאין פירוש הדבר שגורלו של הילד נחרץ לעד, ושגם עבדים בשדות כותנה מוצאים לעתים את דרכם החוצה, ושכל האנשים ניחנו בנפש, שהיא מקור כוח בלתי נדלה, לא משנה מהי נקודת הפתיחה שלהם. הדיונים הללו ארכאיים וצדקניים ומסקנותיהם ידועות לכל. הם מוצו, ואיתם גם האנקדוטות על איש זה או אחר שהתחיל ממינוס מאה ונמצא היום בפסגה. מדוע שלא יגיע לשם…? ובכלל, אם אותו ילד מצרי נחלץ משדה הכותנה ונמצא היום במקום אחר, מי אנחנו שנדבר ״עליו״? הוא זה שצריך לתת אותנו כדוגמא לכאלה ש״יכולים גם״!
וזה בדיוק העניין. כי לנו אין באמת תירוץ לחלומות צרי אופקים. ובכל זאת, אנחנו תוחמים את חיינו בשדות בלתי נראים, קובעים לעצמנו גבולות, קירות, תקרות ורדיוסים מוגדרים, מבלי משים ובהיסח הדעת. חיים בחדר ארונות קטן וצפוף, שבו אנו עטופים בפחדינו ובשריון של אמתלות שחוזרות על עצמן כמו Siri מקולקל. מדוע החלומות שלנו מוגבלים, מוקטנים ומכווצים? למי שייכים החלומות האחרים, הגדולים? מה מבדיל בינינו לבין האנשים שחולמים ומשיגים אותם? כלום, מלבד הדברה-עצמית של היכולת לדמיין אל מעבר לגבולות השדה הנראה לעין.
הנפש שלנו אינה חזקה פחות מנפשם של עבדי כותנה שנמלטו מגורלם, בין אם פיזית ובין אם רוחנית. נכון, אדם כפות אינו יכול לברוח מהמטע, אבל הוא יכול לאפשר לנפשו להמריא הלאה משם, בדמיונות ובחלומות שמעבר לאקרים המרובעים שאליהם גופו כבול, ובכך הוא מנצח – ניצחון מר, כואב ומכמיר לב, אבל עדיין ניצחון. אלא שאנחנו איננו כבולים פיזית לדבר. אף שרשרת אמיתית אינה מקבעת אותנו לקרקע. החומות והגבולות שלנו הם מעשה ידינו בלבד. אין פירוש הדבר שקל להתגבר על כולם – יש לנו מכשולים אובייקטיביים, פחדים אנושיים ומגבלות חיצוניות מסוגים שונים, ואף אחד מאיתנו אינו ״טאבולה ראסה״, לוח חלק שהוא 100% יכולות וחוזקות, שפועל בתוך ואקום חסר התנגדות. אבל זו בדיוק המשמעות של דרך. זו בדיוק המשמעות של להגביה עוף מעבר ל״כאן ועכשיו״. זו בדיוק המשמעות של כוח רצון. זו בדיוק המשמעות של להיות אדם, במלוא הדרו ותפארתו.
אליבא דז׳ול ורן, ״מעולם לא נעשה דבר גדול שלא החל עם תקווה מוגזמת״, ולנו אין שום תירוץ שבעולם לעצור בחלומות על כפפות.
לחצו למעבר לעמוד של גיא במאגר המנטורים
