לפני כחצי שנה פנה מנהל תכנית "מגדלור"- שי דר לרוני ניר מנכ"ל ובעלים של "התחלה חדשה" וביקש את עזרתו להכשיר קבוצת מתנדבים להיות מנטורים לילדי הפנימייה בכיתה י"ב עם עורף משפחתי רעוע – עד לא קיים. "התבקשתי ללוות אותם לקראת עזיבתם מהפנימייה לצבא. כמובן שלא הצלחתי להישאר אדיש לנושא והתגייסתי לפרויקט בשמחה."
מספר רוני ניר.
לפניכם כתבה שהתפרסמה באתר Ynet בנושא:
עשרות בוגרי פנימייה חסרי עורף משפחתי יוצאים מדי שנה לעולם האמיתי, וצפויים לעמוד לבדם מול אתגרי החיים. המתנדבים של פרויקט 'מגדלור' מסייעים להם, מקשיבים לרחשי ליבם ועוזרים להם למצוא את דרכם. "במקום להרוס לעצמי למדתי איך להתפתח", מספרת אחת הבוגרות. "אני לא יודעת איפה הייתי היום אם לא הייתה לי את ההכוונה הזאת"
"פתאום אתה מבין שלכל דבר יש פתרון, ואת הכול ניתן להשיג. פשוט צריכים למצוא את הדרך", משתפת שרון לדין (21) מכרמיאל. לדין הייתה חניכה של שי דר, אחד מיזמי פרוייקט "מגדלור", והיוותה עבורו את הטריגר להקמתו. "הגעתי לפנימייה ב'כפר הירוק' ושי הפך להיות המדריך שלי בכיתה ח'. מעבר ללהיות המדריך ולעשות את העבודה המקצועית שנדרשה ממנו, הוא מילא תפקיד הרבה יותר קריטי. מבחינתי זה היה עוד 'אבא'. הוא מילא את התפקיד הזה, והוא עדיין מלווה אותי", היא מתארת. "הרבה פעמים, בעיקר בשלב הזה של גיל ההתבגרות, יש המון בלבול והמון חוסר הבנה – לאן ללכת ומה לעשות, מה בסדר ומה לא, והוא היה שם. הוא היה שם בשביל לתת לי כיוון. זה נתן לי כל-כך הרבה, ונראה לי שגם הוא ראה את זה ועד היום אני נעזרת בו, אם זה בשביל עצה או לכוס קפה ושיחה", הוסיפה.
"היום אני עובדת. חזרתי לצפון לפני שנה, אבל כשהייתי חיילת בודדה גרתי במרכז. בכרמיאל הייתי ילדה ועשיתי שטויות של ילדים", משתפת לדין בפתיחות. "היום אני רואה את זה בדיעבד, וכבר סלחתי לעצמי, כי זה ממש היה לגיטימי בעיניי, אבל עם אבא שלי היו לי המון ויכוחים וריבים, עד שהוא החליט שהוא מרים ידיים ומה שיהיה איתי – יהיה", היא מספרת. כך מצאה את עצמה מתגוררת ולומדת בפנימיית 'הכפר הירוק' כבר מגיל צעיר. במסגרת לימודיה בפנימייה ליווה דר את לדין עד כיתה י"ב, "וגם אחרי", היא מוסיפה. "הייתי בבית הבוגרים ונתנו לי אופציה להישאר לגור בפנימייה עד הצבא. הייתי מהמתגייסים המאוחרים, אז הייתה לי כמעט עוד שנה שנשארתי שם, וזאת תקופה שהוא עזר לי ממש המון. זו התקופה הכי מבלבלת – התקופה שאתה עוזב את הפנימייה. עד שמצאת בית ועד שמצאת מקום שמכיל אותך – אתה מאבד את זה. אתה מרגיש אבוד ואתה מפחד, והכול ביחד. אני חושבת שזה השלב הכי קריטי, שבו באמת הייתי צריכה אותו, כי הדרך לאבד את הדרך הייתה הכי קלה".
"היה בשי משהו שנתן לי לראות את הדברים בצורה יותר נכונה. הוא ידע לתת לי את המקום וגם להתרחק. הוא ידע מתי זה בריא לי ומתי זה לא בריא לי. האמת שאני לא יודעת כמה הוא 'ידע' כמו שהוא פשוט עזר לי לדעת – להרגיש את עצמי ולכוון את עצמי. מה שהפך את שי למנטור, לדעתי, זה שהוא אף פעם לא הרחיק אותי מהמשפחה. להיפך. הוא גרם לי להתקרב למשפחה בדרך הרבה יותר בריאה ונכונה לי, וגם להם, והיום אני קרובה למשפחה, אפילו מאוד"."כל אחד צריך מישהו כזה בחיים שלו", מסכימה לדין. "אני חושבת שזה יכול להיות בריא לכולם, אבל לחבר'ה שמגיעים מהרקע הזה, שידוע שהם צריכים קצת יותר כיוון ולא תמיד יש את ההורה שייתן אותו, זה חשוב עוד יותר. בגלל זה נפתח הפרוייקט לכמות גדולה יותר של ילדים ושל בני נוער וזה מדהים. אני מאוד אהבתי למתוח את הגבולות, והוא עזר לי והראה לי דרך נכונה לבדוק את הגבולות האלה, ובמקום להרוס לעצמי למדתי איך להתפתח מתוך המקום הזה"."חשוב לי שידעו כמה זה באמת קריטי", מסכמת לדין. "זה משהו שאי אפשר בלעדיו וזה בונה את דור ההמשך בצורה יותר נכונה. הורות זה הדבר הראשון בחשיבות, האופציה הראשונה, אבל למי שזה פחות הבסיס שלו אז גם זאת אופציה מצוינת. זה משהו שאיזן אותי ונתן לי כיוון. אני חושבת שממש זכיתי, ואין לי בעיה לומר את זה – אני לא יודעת איפה הייתי היום אם לא הייתה לי את ההכוונה הזאת"
מאיר עליהם מאורו
"פרוייקט 'מגדלור' נוצר כדי לתת מענה של ליווי ומנטורינג לבוגרי פנימיות חסרי עורף משפחתי", מסביר שי דר (41), המנטור של לדין ואחד מיזמי הפרויקט בו בני הנוער נפגשים עם החונכים אחת לשבוע, לשנתיים לפחות, ובעזרת המנטורים, שעובדים בהתנדבות, הם מתכוננים לחיים העצמאיים. "ייחודיות הפרוייקט היא בכך שהקשר נוצר עוד בשנתם האחרונה בכפר, כדי לבסס קשרים של אמון, וממשיך גם אחרי יציאתם ממסגרות ההשמה", הוא מרחיב.
"הצורך נבע מכך שאותם נערים מגיעים לגיל 18, לאחר שהות במסגרת השמה חוץ ביתית – פנימייה או כל מוסד חינוכי שילדים שוהים בו רוב הזמן ולא בבית, ללא עורף משפחתי מיטיב, ומבחינת המדינה תמה כל חובה חוקית עליהם. אז הם פשוט נופלים בין הכיסאות ואין מי שילווה אותם ויתמוך בהם במעבר הכול-כך לא פשוט הזה. מצופה מהם כבר לדעת להסתדר לבד, להסתגל, אך לצעירים חסרי העורף המשפחתי זהו נושא טעון ומורכב מאוד", הוסיף.
לכן הבוגרים של הפרויקט מקבלים ליווי צמוד שכולל אוזן קשבת, עזרה בהתנהלות כלכלית, בלימודים, בשירות הצבאי, בהשכרת דירה, בפתיחת חשבון בנק וגם בניסיונות לחיבור מחדש עם הבית. "וכל דבר שקשור לכישורי החיים שהם צריכים".
"אני בא מבית חסר עורף משפחתי", משתף דר. "בילדותי הייתה בבית אלימות ומצב סוציו-אקונומי נמוך, וחלק מהבחירה לעסוק בחינוך בלתי פורמלי עם בני נוער היא סוג של תיקון עצמי, וגם רצון להיות שם בשביל אותם נערים, בתקופות הלא פשוטות שהם חווים".דר עובד בפנימיית 'הכפר הירוק' כבר 13 שנה, והוא גר בה וחי עם בני הנוער שבה מאז, "אני יודע איך זה לצאת לעולם ללא מערכות תמיכה ועם ההרגשה שאין מבוגר משמעותי בחיים שאכפת לו ממך. שאתה שקוף מול המערכת". מהמקום הזה הוא הפך למדריך וכסטודנט לניהול מערכות חינוך בסמינר הקיבוצים החל להירקם במוחו הרעיון ל"מגדלור".
"הרעיון הגיע מכך שבוגרים שלי עדיין מתדפקים על דלתי כתחנת מעבר", הוא מסביר. "אם זה לצורך התייעצות עם אדם שהם סומכים עליו, אם זה בשביל תחושת הבית או אם זה כדי לישון אצלי כמה ימים. למרות שזה מחמיא לי, זה גרם לי לשאול את עצמי שאלה לא פשוטה, כי כנראה שעשיתי, או שהמדינה עשתה, משהו לא מספיק טוב בדרך. כנראה שלא הכנתי אותם למעבר לחיים העצמאיים, ויותר מזה, הם צריכים מישהו עכשיו כשהם ניצבים מול אתגרים לא פשוטים שדורשים מהם בגרות, כשרובם עדיין בשלב המעבר מהנערות".
דר עובד בפנימיית 'הכפר הירוק' כבר 13 שנה, והוא גר בה וחי עם בני הנוער שבה מאז, "אני יודע איך זה לצאת לעולם ללא מערכות תמיכה ועם ההרגשה שאין מבוגר משמעותי בחיים שאכפת לו ממך. שאתה שקוף מול המערכת". מהמקום הזה הוא הפך למדריך וכסטודנט לניהול מערכות חינוך בסמינר הקיבוצים החל להירקם במוחו הרעיון ל"מגדלור".
"הרעיון הגיע מכך שבוגרים שלי עדיין מתדפקים על דלתי כתחנת מעבר", הוא מסביר. "אם זה לצורך התייעצות עם אדם שהם סומכים עליו, אם זה בשביל תחושת הבית או אם זה כדי לישון אצלי כמה ימים. למרות שזה מחמיא לי, זה גרם לי לשאול את עצמי שאלה לא פשוטה, כי כנראה שעשיתי, או שהמדינה עשתה, משהו לא מספיק טוב בדרך. כנראה שלא הכנתי אותם למעבר לחיים העצמאיים, ויותר מזה, הם צריכים מישהו עכשיו כשהם ניצבים מול אתגרים לא פשוטים שדורשים מהם בגרות, כשרובם עדיין בשלב המעבר מהנערות".
את "מגדלור" הקים דר יחד עם שרון פיינרו, חברתו לספסל הלימודים בתוכנית לתואר השני בסמינר בקיבוצים, כשלכל אורך הדרך ליוותה אותם גם מיכל בר נר. יחד הם גייסו צוות היגוי, שמורכב מהפסיכולוגית הקלינית גילי כץ, שכבר עבדה כמה שנים בפנימייה, ומרוני ניר, מנכ"ל "התחלה חדשה", שעוסקת בהכשרת מנטורים לתחום העסקי. אז הם גייסו מתנדבים, שעברו תהליך סינון, וגם עשרה חניכים מהפנימייה, שענו על דרישות הסף והביעו הסכמה חופשית להצטרף.
המתנדבים עברו הכשרה מקצועית בסיסית בתחום המנטורינג, עם התמקדות בבני נוער, ובמהלך השנה הם מקיימים פגישות והכשרות קבוצתיות ואישיות עם החניכים. כל הפעילות של הפרוייקט נעשית כחלק ממחקר אקדמי וכל העוסקים בו פועלים בהתנדבות מלאה.
"טבעי היה שאבחר לעסוק במה שבוער בי מבפנים", מסכם דר, "ויחד עם הנהלת 'הכפר הירוק' קיבלתי גיבוי מלא לרוץ קדימה עם הרעיון. כרגע הפרוייקט מוגדר כפיילוט, עד שתסתיים השנה השנייה שלו, בה נוכל לאסוף נתונים ולגבש מסקנות. אם נרגיש שזה באמת אפקטיבי, ובעל עמידות לטווח הארוך, נעשה סקיילינג למסגרות השמה חוץ ביתיות נוספות, באמצעות המודל שפיתחנו". "הרבה פעמים זה כמו לקלף בצל". בהתחלה אתה שומע את הסיפור שלהם ברמת השטח, ואחרי חודשיים של פגישות, כשדברים יותר נפתחים אתה מגלה שיש עוד שכבה שלא היית חשוף אליה, ואחרי שלושה- ארבעה חודשים עוד אחת.
"לאט לאט אתה מגיע גם לנפש וגם לסיפור החיים שלהם ואלו לא הסיפורים הכי קלים".
"אז הם באמת לבד בעולם"
"אתה רואה ילדים שמגיעים מרקע שלא היית שופט אותם אם בכלל לא היו מגיעים לצבא", משתף אופיר בר לבב (47), מנטור מתנדב בתוכנית. "אבל אלה ילדים מדהימים ומאוד מוכשרים. הם עושים בגרויות בבית הספר של 'הכפר הירוק', שהוא תיכון מאוד הישגי לכשעצמו, והם כולם שם עם פוטנציאל מדהים. כל אחד מגיע עם סיפור אחר אבל לכולם יש סיפור. הם אגוזים מאוד קשים לפיצוח, כי אלו ילדים שיצרו מסביבם קליפות בשביל להתמודד עם העולם הזה, והרבה מהם מתמודדים איתו לבד. רק אחרי שאתה מתחיל לקלף קצת אתה רואה את הצורך שבאמת נמצא בשטח, שחסרה להם הדמות הזאת שלכולם היא מובנת מאליה. יש להם חברים טובים אבל זה לא תחליף למישהו עם ניסיון שניתן לדבר איתו", הוא מסביר.
"הילדים שלי לומדים בבית הספר האנטרופוסופי ב'כפר הירוק' ולפני שנה היה שם פרסום לגבי פרויקט חדש שמתחיל עם נערים מהפנימייה. באותה תקופה בדיוק חשבתי שאני רוצה להתחיל להתנדב וזה נראה לי מאוד מעניין ורלוונטי ופניתי אל שי. היינו עשרה חבר'ה ועשו לנו הדרכות והכנה עם המדריכים של החניכים ויצאנו לדרך. בשנה הראשונה מטפחים את מערכת היחסים ובונים את האמון ומוודאים שהקשר מספיק חזק, כי כשהם עוזבים את הפנימייה, אז הם יצטרכו את התמיכה. כי אז כל התשתית שהייתה להם, של הפנימייה והיועצים כבר לא משרתת אותם. אז הם באמת לבד בעולם", מוסיף בר לבב.
"מנטור זו הגדרה שאפשר להסתכל עליה בכמה דרכים. אנחנו מנסים לא להפוך ליועצים, מצד אחד, אבל גם לא להיות תחליף לחברים, מצד שני, אלא לעזור לחניך לחשוב על הדברים הרלוונטיים שהוא מתמודד איתם באותן תקופות. אלו נערים שנמצאים בשנה מאוד קריטית מבחינתם – הם מסיימים את השנה האחרונה של הפנימייה, אחרי שהיו בחממה הזאת, רובם לפחות ארבע שנים, ואין להם עורף משפחתי. זאת שנה של המון התלבטויות – איפה יגורו, איפה ישרתו בצבא ואם כדאי לשקול אופציות אחרות, וגם איך יתנהלו כלכלית. כל האספקטים האלה שאני זוכר שבתור נער בכלל לא העסיקו אותי. רובנו גדלנו בבתים נורמטיביים מסודרים והיה ברור לאן אתה חוזר אחרי שהיית בבקו"ם או מי יבשל לך ארוחת ערב. להם לא".
"הם נמצאים בתקופה מאוד מבלבלת מבחינתם, עם המון שאלות, ולא תמיד יש להם עם מי להתייעץ. לפעמים אין שם אף אחד ולפעמים אלה אנשים שהם לא באמת רלוונטיים. אנחנו מנסים להיות גורם שהוא יותר אובייקטיבי, זאת אומרת – אני לא המדריך שלהם בפנימייה, שם יש להם צוות מאוד משמעותי שמלווה אותם. מנטור זה כמו מבוגר עם ניסיון חיים שיודע להקשיב", מרחיב בר לבב. "בהתחלה הם בודקים את הגבולות. מעצם העובדה שהם נמצאים שם, היכולת שלהם לפתח יחסי אמון וקירבה ולסמוך עליך לוקחת זמן. הרבה פעמים זה כמו לקלף בצל. בהתחלה אתה שומע את הסיפור שלהם ברמת השטח, ואחרי חודשיים של פגישות, כשדברים יותר נפתחים, אתה מגלה שיש עוד שכבה שלא היית חשוף אליה, ואחרי שלושה-ארבעה חודשים עוד אחת. לאט לאט אתה מגיע גם לנפש וגם לסיפור החיים שלהם ואלו לא הסיפורים הכי קלים. לאט לאט הקשר מתרחב ונוצר האמון הזה"
"זאת עוד נפש בעולם שאתה מחובר אליה"
"באופן רשמי, התחייבנו לשנתיים – שנה לפני המעבר ושנה אחריו, אבל אני לא יודע איך אני יוצא מהקשר הזה, במובן הטוב של המילה. חוץ מזה שאני מקווה וחושב שזה נהפך עבור החניך למשהו משמעותי מאוד, גם עבורי זה נהפך עם הזמן למשהו מאוד משמעותי ורגשי. זאת עוד נפש בעולם שאתה מחובר אליה. זה לא חבר וזה לא הבן שלי, אבל זה מישהו שאתה מבלה איתו ובונה איתו יחסים ואתה מפתח גם רגשות של דאגה ואכפתיות. אז גם הדברים גולשים מעבר לזמן הסטנדרטי ולמפגשים במקומות אחרים, בשעות אחרות, בווטסאפ או בטלפון. אם בהתחלה רק היינו יושבים ומדברים אז עכשיו אנחנו כבר עושים המון דברים מחוץ למסגרת – מללכת להתאמן ביחד בפארק ועד ללשחק סנוקר ובאולינג".
"זה אולי קצת בנאלי להגיד, אבל באתי לחזק ויצאתי מחוזק", מסכם בר לבב. "תמיד מספרים לך על זה, ועשיתי כמה עבודות התנדבות בחיי, אבל התחושה של הנתינה הזאת, שיש עוד בנאדם שאתה יכול לתת לו מעצמך, היא סיפוק מדהים.
זה הרבה יותר ממה שציפיתי ברמה הרגשית ואני מקווה שיצליחו להרחיב את הפרוייקט בשנים הבאות כי עשרה חניכים זה טיפה בים". ומה עם לדין, החניכה הראשונה בפרוייקט? כיום היא מתכננת להמשיך ולצעוד בדרכו של דר ולהעביר אותה הלאה, לאלו שזקוקים לה הכי הרבה. "קיבלתי מתנה וזה לא פייר לשמור אותה לעצמי. זה יכול ללכת למלא כיוונים, אבל הוראה והדרכה זה משהו שמאוד מעניין אותי, וגם מוזיקה. דיברתי עם שי על לימודים, ואני מתחילה ללמוד חינוך בחודש הבא", היא מתרגשת. "התקבלתי ללוינסקי ואולי הוא ישיג לי מגורים בפנימייה, ואז גם אתחיל לעבוד שם", היא מסכמת. "הכול פתוח בגדול".
